|
|
לאה גולדברג : אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן ? ׀ 215 ולראות . על ידי מעורבותה האקטיבית במרחב, מכוח התנגדותה להשתקה ( בנרטיב הלאומי, בספרות הישראלית ) , נעשית הדוברת שייכת אליו . גולדברג מעניקה לקוראיה "שיר ציון" משלה, שנפתח במודעות לאי- התאמתה של הרגישות האימפרסיוניסטית האירופית לנוף הישראלי, ובעיקר להיסטוריה החרותה בנוף הזה, ומסתיים בניסיון לפנות מהתחום האסתטי לתחום האתי-פוליטי . במקום הניגוד בין נטף הטל לברוש הגבוה מעמיד השיר את הניגוד בין שלוות עצי הזית לכפר החרב שמולם . הפנייה לנמען אמורה לעורר בו רגישות לניסיון ההיסטורי של העצים הללו . לכאורה אמנם מדובר בחילופי מזג האוויר — השרב והסער — אבל ברור שהשיר מכוון להיסטוריה של חורבן ורק מתוכה אפשר להבין את משמעות הצמיחה, השלווה, הענווה, ולעמוד על הדברים שאומרת הרוח בנוף הזיתים . הדוברת נרגשת מעצם האפשרות לצמוח בסמוך להרס, אף שמדובר בצמיחה של "שׂיבה טובה" ולא בצמיחת נעורים . השילוב בין עצי הזית לכפר הפלסטיני החרב נעשה בעקיפין סמל לחייה של המהגרת עצמה, שכפריה במזרח אירופה חרבו, אך חייה נמשכו . השיר נושא גם מסר פוליטי והומנ...
To the book |
|
|