המבט שמכונן את המולדת

192 ׀ פרק שישי הישן שפרסמה גולדברג בשנת 1944 , נחשפת התמסרותה של גולדברג להמצאה מאוחרת של עיר המולדת ; שורות אלו מבהירות את הפער בין הפרספקטיבה של קרבה ונוכחות, שממנה העיר "לא אהובה", לפרספקטיבה שמתבוננת בעיר בדיעבד ומכוננת אותה בזיכרון . גולדברג נמנעת ככל האפשר מעמדה נוסטלגית ומבקשת להעמיד במרכז תשומת הלב את האני הזוכר ולא את העיר או המולדת . בשיר שהופיע בקובץ מוקדם ומאוחר ( 1959 ) היא כותבת : הָלַכְתִּי מִשָּׁם וְלֹא שַׁבְתִּי, אַף לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב . עֲבָרִי אֲשֶׁר לֹא אָהַבְתִּי שׁוּב נִהְיָה עֲבָרִי הָאָהוּב בְּעוֹלָם אֲשֶׁר עָזַבְתִּי, בִּשְׁלָגִים, בִּקְמִילָה, בְּלִבְלוּב . בְּדִמְעַת זִכְרוֹנוֹת זוֹרַחַת הַמּוֹלֶדֶת הָאֲפֹרָה — שִׁמְמוֹן הָעִיר הַנִּדַּחַת, שַׁבָּתוֹת שֶׁל מָרָה שְׁחוֹרָה, כָּל אֲשֶׁר הִקִּיפַנִי כְּפַחַד בְּלֵילוֹת בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה . בְּדִמְעַת זִכְרוֹנוֹת זוֹרַחַת אֲבֵדָה שֶׁאֵין לָהּ תְּמוּרָה . ( גולדברג 1973 , א : 245 ) הניגודים המוצגים בשיר מייצגים שלבים שונים ברצף התפכחותה של התודעה : העבר הלא-אהוב נהיה אהוב, והמולדת האפורה זורחת ומוארת בזיכרון . ...  To the book