היפוך סטראוטיפים אנטי־גלותיים: "אחַי, יהודֵי הפיאות"

"מוכרחים היינו לשנוא גם את אשר אהבנו" ? ׀ 147 11 את יחסושהוא לבדו, כביכול, מפרנס את מסדה" ( הלקין 1973 : יט - כ ) . הביקורתי והאמביוולנטי של למדן לגאולה הלאומית — למרות נכונותם המלאה של החלוצים לחרף את נפשם כדי להגן על מסדה — אפשר לתלות במכלול המכשולים המתוארים בפואמה . בדידות החלוצים ומספרם המועט ; הנתק בינם לבין מרבית העם היהודי, שלא השתתף במאמץ ההתיישבות ; הרעב ; קשיי הקיום היומיומיים — כל אלה ערערו את האמון בסיכויי הקולקטיב החלוצי לגאולה . במקביל להתעוררות תודעת המשבר התגבשה ההכרה בדמיון בין סבל החלוצים לסבל אבותיהם בגלות . למדן מציע חלופה לתפיסת הזמן הציונית, היוצרת זיקה בין ההווה לבין העבר הלאומי הקדום בארץ ישראל ומתעלמת מההיסטוריה הגלותית . על פי השקפתו יש לקיים יחס של רצף והמשכיות בין ההווה ובין העבר הגלותי, הבית היהודי המסורתי וההוויה המשפחתית האוטוביוגרפית . לא מדובר בעבר לאומי מופשט שהועלה לדרגת סמל תחייה, כי אם בעבר האינטימי ביותר : כֹּה שָׁרוּ אֲבוֹתֵינוּ עִם תִּקּוּן סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, נוּגָה, כְּמוֹהֶם אָשִׁירָה בְּמַסָּדָה גַּם אֲנִי, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה . אֲנַחְנוּ, ר...  To the book