|
|
שובו של האב הנעדר 811׀ ושב עמה, בחוסר כול, אל העיר שבה גדל כילד . עם כניסת ׀ היום הקדוש הם נכנסים אל בית הכנסת הגדול בעיר, ששני בתי מדרש — חדש וישן — בנויים לצדו . בבית הכנסת מבטיח האב לבתו כי "מיד יבואו אנשים טובים ויתנו לי טלית עם עטרה של כסף כאותה שקרעוה האויבים . . . לך בתי בת נפשי יביאו סידור קטן מלא אותיות, שכל מעשה אלף בית ונקודותיו כתובים בו" ( עמ' קעב ) . אנלוגיה זו בין הבגד לספר, בין הטקסט לטקסטיל, נמשכת לאורך הסיפור החידתי, הבנוי כחלום בלהות . עוד הוא מדבר ובגדה של הבת הקטנה עולה בלהבות מאשו של נר נשמה שהיה דלוק בעזרה, והאב קורע את הבגד הבוער מעליה ומבקש למצוא דבר מה לכסות בו את בתו . הוא אינו מוצא כל כסות בבית הכנסת, גם לא בפינת הגניזה : "בזמן שהיו ספרים נקראים היו ספרים נקרעים ועכשיו שאין ספרים נקראים אין ספרים נקרעים" ( עמ' קעג ) . הוא יוצא בבהילות לביתו של ר' אלטר המוהל, ששימש גם מוהלו של המספר, אלא שגם שם אין הוא מוצא בגד לבתו משום שכל בני הבית עלובים כמותו ובגדיהם קרועים . בשובו לבית הכנסת הוא מוצא את בתו העירומה רועדת מקור : "מצאתיה עומדת בקרן זוית בעזרה דחוקה ולחוצה ...
To the book |
|
|