ריקוד המכונה

פרלודים 422׀ הקדומים, האכזריים בירחים, הוא אותו שילוב בין מה שדמות של׀ נסים אלוני היתה מכנה "ליריקה" ובין ההרגשה הקשה המלווה את ההאזנה לביצוע הזה . הליריקה לא השתנתה, יופייה ברור ואי אפשר לעמעמו, אבל משהו מהותי ב"הרגשה הקשה" שינה את פניו . פעם היה זה קורבן האדם המועלה על מזבחו של אל השמש — אותה נערה שהתגלתה לסטרווינסקי כשהחל לכתוב את היצירה הזאת, העתידה לרקוד עד אפיסת כוחות, ואחר כך ליהפך למִנחה — והיום זהו קורבן אדם אחר, ובמובנים רבים אכזרי הרבה יותר . מכיוון שרוח הקורבן הקדמוני שורה על היצירה כולה, אפשר לטעון כי מי שמנגן אותה תמיד אינו אלא המוות . מדוע המוות ? משום שכדברי מדאם זארא ב"הצוענים של יפו" לאלוני ( דברים שנאמרים אגב פריטת בנג'ו של המנגן-המוות ) : "זה הצגה ! [ . . . ] מישהו צריך לנגן ברקע [ . . . ] " . ההצגה אמנם אבדה מן העולם יחד עם קסמו ; ה"פולחן" ירד מנכסיו הגואלים ונותר במערומי טקסיותו, המשוללת כוחות ריפוי אמתיים . אבל מישהו עדיין צריך "לנגן ברקע" — הצורך בקורבן שריר וקיים . מצורך מאגי הוא נהפך לצורך מוכני . גם סטרווינסקי, כדברים שאמר אלוני על יונסקו, רצה אולי "לבטל את ה...  To the book