המאסטרו ורוח הפיוס

מחתרת הפפיון השחור 77׀ מאמין" של מהטה ? שאלה קשה . אפשר להאמין, מצד אחד,׀ בכנות הקרדו הזה, שבא לידי ביטוי גם בקטעים אחרים בספר, ולפיו לכוחה הרוחני של המוסיקה ולאופן ההשתקעות הייחודי לה יש סגולות תרפויטיות : "יכולתי לעשות מוסיקה, לחיות עם מוסיקה ואולי עוד משהו נוסף — לשמח אנשים, להפגיש ביניהם, ולמשך שעתיים לפחות לנתק אותם מהמצוקות ואולי 3 מצד אחר, האם ראוי בכלל לחתוםאף מרגשות העוינות שלהם" . אירוע טעון רגשית כגון נגינתה של הפילהרמונית הישראלית על אדמת גרמניה ( בשנת 1971 ) ב"נקודת סיום מפייסת" ( "התקווה" שנוגנה כהדרן ) ? וכלום לא טמון ב"פיוס" המוסיקלי כשהוא לעצמו ממד אפירמטיבי חזק, ממד של אישור הקיים — באמצעות אותן "שעתיים לפחות" של השכחה מענגת-מבדרת ? סוגיה זו ראויה ואף זוכה לדיונים מעמיקים הרבה יותר מזה המוצע כאן, ואולם קשה להתנער מן האי נוחות המלווה את גלגוליו השונים של ה"פיוס" בספר המסוים הזה . הרגשה זו גוברת בהיתקלנו, למשל, בתיאור כגון זה של מלחמת ששת הימים : "עוד במהלך פעולות הלחימה נסעתי לירושלים בדרכים הרפתקניות ממש, אל מלון המלך דוד . ירושלים המחולקת עמדה לשוב ולהתחבר סוף-סוף מח...  To the book