פרק א

פ ר ק א 36 מסכת נזיר כינויים אחרים ( קדומים ובני זמננו כאחד ) . הוא הדין במחלות נוראות המכונות כיום “המחלה", ובלבד שלא להזכיר את שמן המפורש . דרכו של עולם הוא שהכינוי מתקדש והופך לקדוש בעצמו, ומתפתחים כינויים לכינויים . השימוש בכינויי כינויים הוא קדום, וכבר בית שמאי ובית הלל חלוקים על השלב המתקדם הזה בהתפתחות הכינויים : “בית שמיי אומרים כנויי כנויין 1 האמוראים אסורין, ובית הלל אומרים כנויי כנויין מותרין" ( תוספתא פ"א ה"א ) . אף פיתחו מונח נוסף, “ידות נדרים" . המינוח “ידות" בהקשרים אלו הוא אמוראי 2 בלבד, ו"ידות נדרים" כמו גם “ידות נזירות" הוא בבלי בלבד . התלמודים והמפרשים עמלו קשות כדי למצוא כלל משפטי על מנת לקבוע האם מינוח מסוים הוא נדר, או כינוי, או כינוי לכינוי, ידות לכינוי וכו' . העמל הפרשני מדהים בחריפותו, אך דומה שאין הבחנה משפטית אחת המספקת הסבר מלא . הגדרת כינוי בלשון התנאים אינה תלויה במהותו, אלא בשימוש שעושה הציבור באותו מינוח . בספרות התלמודית יש מחלוקת האם בנדרים הולכים אחר “לשון 3 “לשון בני אדם" הוא המינוח המקובל בציבור, בני אדם" או אחר “לשון תורה" . בזמן פעילותם של חכמים ....  To the book