מבוא

38 / המיית הציפור, שאגת הצער חיש מהר, שזהו ממואר כרונולוגי, שכל הפסיכולוגיה של הניצול גלומה בו, החיפזון והגמגום והיעדר כל אינטרוספקציה . כאילו כל מה שהתרחש, רק בחוץ התרחש . חשבון הנפש אם היה כזה, עיקרו במסקנות חברתיות ולא בתהומה של הנפש . כל מה שעבר על הניצול בשנות המלחמה היה גדול משיעור הגיונו ומשיעור נפשו . וכאשר יצא מן הזוועה, שוב לא ביקש אלא לראות בה ביעות, בקע חיים שיש לאחותו חיש מהר, זוועה שאין להביא ממנה משל אלא שנינה . הממואר הוא הקרום הדק של המאורעות, ויותר משהוא בא לחשוף את הפנים הוא בא לחפות עליו . . . הממואר, חייבים להודות, הוא הביטוי החיצוני למה שאירע . לא היה בכוחם של הניצולים להתבונן פנימה ולשאול את השאלות הכואבות . 3 אכן, ספרי הזיכרונות מן השואה שנכתבו בשנים הראשונות אינם ספרות יפה לשמה וגם אינם ספרי תיעוד היסטוריים, אך הם תופעה חשובה בפני עצמה, להבנת האופן שהניצולים ביקשו להנחיל בו את הזיכרון ואת המודעות להתנסות יוצאת הדופן שחוו ולהעניק לה משמעות . במבוא לספרם עדות, מציבים שושנה פלמן ודורי לאוּב את השאלות הבאות : "מהו הקשר בין ספרות לעדות, בין הסופר לעֵד ? מהו הקשר בין...  To the book