נספח שישי: בין גורדון להיידגר

264 | אילון שמיר הפיצול הקרטזיאני בין הסובייקט המכיר לאובייקט המוכר, שהתגלגל באופן אחר לתורת ההכרה של קאנט וממשיכיו . לתפיסתו של גורדון, שהושפע כנראה מברגסון ( ראו בנספח : גורדון וברגסון ) , ההכרה נוטה לחלק, להפריד, לפצל בין ה'אני' לבין העולם . 'ההכרה החולה' מפצלת אפוא בין 'האני המכיר' לבין העולם, כלומר בין הסובייקט לאובייקט . אולם לפי גורדון מצב זה אינו טבעי, אלא מהווה מחלה, פתולוגיה . הנוכחות והחוויה מאפשרות חיבור פשוט של האדם לעולם, חיבור ישיר שלא נכנע לפיצול שיוצרת ההכרה הדיסקורסיבית, המחלקת והמנתחת . החוויה הנה תשתית קיומית בה אדם אינו 'מכיר' אלא חי את ההוויה, ללא אבחנה בין סובייקט לאובייקט . אבל ישנה אפשרות לגשר על הפיצול הזה באמצעות הכרה בריאה, כלומר מתוך חיבור בין ההכרה לחוויה . כאשר ההכרה בריאה מתאפשרים חיים של נוכחות שהם חיים של 'התפשטות', בהם האני אינו נבדל ומופרד מן העולם כצב בשריונו, אלא הוא חלק ממעגלי זיקותיו, מן הוויה בה הוא חי . רעיון זה מופיע אצל הוגים נוספים . כך למשל אצל פרנץ 365 המקום הבולט ביותר בפילוסופיה המודרנית בו נוסחה רוזנצווייג . ביקורת על פיצול זה הוא בספרו...  To the book