הנני: פתיחות כלפי ההוויה

150 | אילון שמיר בשאיפות, במעשים שבחיי החברה, האומה, האנושות . הם מבקשים מרכז אובייקטיבי, בעוד שהמרכז הוא עצם הסובייקטיביות, עצם ה"אני" [ . . . ] אין מרכז אלא אחד, כי אין עולם אלא אחד — הוא עולמו של האדם, ה'אני' שלו . אולם ה'אני' הוא כעין נקודה הנדסית, שצריך להגדירה בדיוק . ולהגדיר את נקודת עצמו יכול האדם רק בעצמו . רק כלל אחד גדול יש כאן : ככל שהנקודה יותר דקה, יותר זכה, יותר היא מסוגלה לחבק עולם ומלואו . רק הנקודה ההנדסית, שאין בה תפיסה כלל, יוצרת בתנועתה את כל הצורות שבעולם ואת צורת כל העולם . אין סוף לעומק מוליד אין סוף בהתפשטות . נקודה קצת יותר גסה אינה ראויה להיות נקודה 195 הנדסית, אינה ראויה להיות מקומו של עולם . האני הוא נקודה הנדסית שאין לה גודל, שהרי נקודה הנה מושג מופשט . את האני אי אפשר לתפוס באמצעות ההכרה, אבל הוא מרכז עולמו של האדם . המקום ממנו האדם עומד, יציב, ומתייחס לעולם סביבו . במצב בו האני נקי מסתירות ומדויק כלפי עצמו, אין הוא שעון על אישורים חיצוניים . יש לו תחושת ערך עצמי ולכן אינו זקוק לכך שאנשים אחרים יתנו לו ערך, או מקום . ככל שהנקודה ההנדסית נעשית מדויקת, חסרת...  To the book