משחק הכרונוטופים הפתוחים והסגורים של המרחב השלישי

[ 4 28 ] ק ו לנו ע עם מ בטא הפוסט-מודרניות . הביטוי הסימולטני של הזמנים והמרחבים הללו בסרט אחד הוא התגלמות הכרונוטופיות של המרחב השלישי של הקולנוע עם המבטא . סרטו עטור השבחים של מייקל סנואו אורך גל ( 1967 ) מגלם את המרחביות השלישית הזאת בצורתה הפורמלית ביותר . הוא נפתח בצילום מזווית גבוהה, המקיף לופט בקומה השמונים בניו יורק, ומסתיים, לאחר 45 דקות של זום-אין איטי, מקרטע ונטול מעצורים, בתמונה קטנה של גלי ים על קיר שיוצאת מפוקוס . במסע הזה המצלמה קולטת ארבעה אירועים שנוגעים לבני אדם ( בהם מה שנראה כהתאבדות אחת ) , אך אינה מתייחסת אליהם, שכן הם מקריים בעלילה האמיתית של הסרט, שהיא המסלול הפורמלי בלי סייג של הזום והצליל העולה של גל סינוס מופק באמצעים אלקטרוניים בפס הקול . הריטוש האור-קולי של המרחב והזמן גובר עד כדי כך שקשה לא להיחנק מרוב קלאוסטרופוביה . אך הסרט מגיב בדרכו הדחוסה בכמה וכמה אופנים . לדוגמה, הוא מותח את הזום, המהיר בדרך כלל, לדקות ארוכות ( 3 . MacDonald 1992, p ) או שהוא מטיל את הקהל למרחב אוקיאני של צילום בעת שהזום וגל הסינוס נעצרים בו לפתע . הדבר נובע מכך שהמסלול שהצופים עובר...  To the book