סח . על שימוש במשלבים שונים אצל מחבר אחד

656 הרמב"ם הסופי, 'תיקונה' של 'רצֿאת' בטיוטה . בסיכום אפשר לנסח כי פ י ר ו ש ה מ ש נ י ו ת של הרמב"ם — משלבו ערבית בתר-קלסית לא בפועל, אלא בכוח . התיקונים המרובים, אך האקראיים, שהכניס הרמב"ם שנים רבות לטופסו הפרטי של פ י ר ו ש ה מ ש נ י ו ת , השאירו בגלל אקראיותם סטיות לא מעטות בטקסט . אולם, הם מראים ברורות שהרמב"ם היה מעוניין להוציא מתחת ידו טקסט קלסי יותר, אך הנשר הגדול לא קיבל עליו את הטרחה להתקין את הטקסט כולו לפי דרישות הדקדוק הקלסי והסגנון הבתר-קלסי . הטקסט עובד אמנם בכיוון לסגנון בתר-קלסי, אך העיבוד לא הושלם . כמו שקובע הופקינס ( תיקון פירוש המשנה, עמ' 235 ) , ככל שהפירוש משתנה ומתרחב, לשונו הולכת ונעשית ( א ) מערבית / ספרדית פחות ומזרחית / מצרית יותר ; ( ב ) המונית פחות וקלסית יותר . אך יש, כנראה בשוגג, שהחליף הרמב"ם צורה קלסית יותר בהמונית יותר : שבת י : ג 'אפואה', בעברית 'פִיות' שבטיוטה, מוחלפת ב'אפמאם' שבנוסח הסופי, ושבת ח : ד 'ללצבאיה' ( בה"א סופית במקום אל"ף ) 'לַבָּנות' ב'ללצבאיאת . ' לעומת זאת, מ ו ר ה נ ב ו כ י ם אכן התחבר מלכתחילה בערבית בתר- קלסית ממש . אולם בתשובותיו...  To the book