נו . על שני קווי לשון סגנוניים בערבית היהודית של ימי הביניים

על שני קווי לשון סגנוניים בערבית היהודית של ימי הביניים 503 תנחום, מילון, הערך 'מתק' : 'וסמי אלחנטֿל מתיק מע עצֿים מרארתה קאלו עד שייבש המתיק ודֿלך ללמצֿאדהֿ, מתֿל תסמיתהם אלאעמא סגיא נהור ואלאחדב קלח והו אסם אלגצן אלמסתקים ואסם אלצֿו אור ואלצֿלאם אור ויאר את הלילה . ופי אלערבי יפעלו כדֿלך יסמו אלאעמא אבו אלנור ואבו אלצֿו ואלאחדב אבו אלגצן' = 'והפקועה נקראת "מתיק" למרות מרירותה הרבה, אמרו "עד שייבש המתיק", וזאת בהיפוך, כמו שקוראים את העיוור "סגיא נהור", ואת הגיבן "קלח", והוא שֵם הענף הישר, ושם האור "אור" והחושך "אור" ויאר את הלילה . ובערבית יעשו כן, קוראים את העיוור "אבי האור" ו"אבי האורה", ואת הגיבן "אבי הענף"' . ii bayyaḍa = 'השאיר ( חלק של הקיר ) "שחור", בלי סיוד' . xafîf 'עופרת' . כשנפגע אדם שאינו ראוי שייפגע, אין אומרים 'צדיק זה נפגע', אלא מדברים כאילו נפגע אחר, כדי להרחיק את הפגיעה מן הצדיק . כך, במקום לומר ’istaxaffa lahu = 'לעג לו ( לצדיק ) ' אומרים ’istaxaffa bi - nafsihî , כאילו 'לעג לעצמו' . ב . לשון קצר ( 'טעון' ) בשימוש בצירופי יחס : הפועל המצריך את צירוף היחס חסר, וצירוף ...  To the book