השפעתו המהנה והמענה של הציור

186 פרק שלישי לבין הסיפורים המעיקים מן העבר, דרך חיקוייה הנוראים המצוירים על הבד . האמנות מקבעת את הרגע שנבחר להיות מעוצב . המבט הממושך בציורים מסיט את רוזה אל מחוץ למרחב הזמן והמציאות שבהם היא נתונה ברגע ההתבוננות ( זמן ההווה ) , לכן נוצר בקע בחומת ההגנה שיצרה עבורה התודעה, וכעת היא נאלצת, למורת רוחה, להיזכר בכל אשר הדחיקה . החיבור בין האישה היפה, החיה, לבין דמותה השלדית ודימויי המוות האופפים אותה, יוצר הפעם כפילה שלילית לדמותה . משמעותה של הכפילה אף היא כפולה : האחת, מתבטאת בעצם המרתו של שמואל את דמותה החיה של רוזה בחיקויה הדומם ( הדיוקן ) , היינו חיים מוחלפים בעצם נייח ; והשנייה, מובילה אל העובדה כי החיקוי, שמתבסס על עקרון הפיצול והחלוקה, חושף את טיבו הרע והקטלני של הכפיל, בחצותו ( שבירתו ) את השלם לכמה חלקים . שמואל, אשר בתחילה הנציח בהצלחה מרובה בדיוקניה של רוזה את היסוד הוויטלי שבה ( יופייה ) , הופך אותה עתה על הבד 58 לגופה . המראה הנגלה לעיניה דרך דיוקניה הופך את דמותה המוכרת לבעלת יסוד זר ומנוכר, בשל מוטיב המוות אשר הוטבע בה בשיטתיות רבה . החרדה מתעוררת כאשר היא מתבוננת בהיפוך ...  To the book