קולו של הפנטום: גבר מת

דז'ה-וו, ארוטיות ו"האלביתי" 173 הדיוקן הראשון והדיוקן השני באים מן העבר, דיוקן האנימה ממלא 48 פונקציה של שלוחה של נשמה אשר עודנה מתקיימת וחיה . האמונה בדיוקן שהופך למקלט ומשמש להנפשת נשמת האדם מתגלמת ברמתה המתוחכמת יותר דרך העיניים, שעושות רושם על המתבונן בהן כי הן אמיתיות וחיות ( אלמנט המופיע באופן חוזר ונשנה אצל הוויקטוריאניים, שהעריצו ויצרו סיפורי רוחות רבים מספור ) . בעלילה הנוכחית הנפשת הדיוקן המצולם של יוסף, אשר הוגדל לממדים "טבעיים", מתגלמת בהבעות פניו המשתנות ללא הרף, וכן ביכולתו לפצות את פיו ולהשמיע את דעתו אשר למתרחש סביב . תכונותיו האנושיות מקנות לו את היכולת לשמש איום על המשפחה בכלל ועל רוזה בפרט ; על כן הקשר הנפשי שנוצר בין רוחו של הבעל המת ובין הגיבורה הוא בעל חשיבות יתרה . הדיוקן ה"חי" יוצר מסכת ייסורים מתמשכת, שהורסת את חייה של רוזה ומחריבה כל סיכוי לאושר עתידי המופיע בחייה . בתחילה, לאחר התייעצות משפחתית, הוחלט כי יהיה זה נכון וטבעי לתלות את תמונתו הממוסגרת של הבעל המת מול מיטת האלמנה . מיקום זה, בעל קשר ברור אל המרחב האינטימי של רוזה, וכן אל זמן השינה, הלילה והחלומות,...  To the book