פרק עשרים ושישה

מ"אכ"ופ – כלים כרך ד 158 רבן שמעון בן גמליאל סבור שאלו כלים שנטמאים ( מוגדרים ככלי ) אף אם לא עוצבו על ידי בעל אבל אלו אף על פיע, ורבי יוסי סבור שכל כלי הוא טמא גם אם לא עוצב על ידי בעל מקצוע . מקצו המיוחד בכלים אלו הוא שגם כשאינם מעוצבים יש להם – מותרין טמאין שההדיוט יכול להחזירן לא אמרו אלא בקפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול חזקה של כלי, שכן בנקל יהפכו לכלי שימושי . נראה שהמשך זה של המשפט הוא כדעת תנא קמא, בניגוד לדעת רבי יהודה שקפיפא – ירהלהחז מצרית שנפתחה מותרת משום שאפילו אומן אינו יכול להחזירה למצב של כלי . מבנה המשנה מלמד על תהליכי עיצוב המשניות . הייתה משנה קדומה שמנתה רשימה, וחכמי דור ימה . הדרישה למעשה אומן כתנאי לקבלת טומאה היא תנאי אושא נחלקים בשאלה מה משמעות הרש חריג, ועד עתה בחנו חכמים את הכלי עצמו ולא דנו בשאלה מי עשה אותו . כלי העבודה שבהם האומן משתמש מקבלים יותר טומאה משום שהם בעלי עיצוב פונקציונלי ושימושי יותר, אבל הטיעון שכלי כאן . לעומת זאת אבחנה זו מצויה בהלכות חול המועדשעשאו הדיוט לא יקבל טומאה מופיע רק ( משנה, מועד קטן פ"א מ"י ) ובתחומים נוספים . 164 במשנת שבת פ"כ ...  To the book