פרק עשרים ושלושה

מ"אכ"גפ – כלים כרך ד 86 ובדפוסים שאחריו : "והאמום" . האימום הוא הבסיס שעליומנ, מפ - ; בפב, מל - כך גם ב – והאימון מעצבים נעליים או חפצים אחרים, והוא עשוי בדרך כלל מעור . המשנה לעיל קבעה שהאימום טהור ואינו נחשב לכלי ( פט"ז מ"ז ) , ושם נזכרו סוגים שונים של אימומים . במשנה שם ניתנה להכרעה זו משמשיו של אדם, כלומר הוא כלי המשמש להכנת כליםהנמקה עקרונית : האימום נחשב למשמשי ואינו משרת את האדם עצמו . לכאורה האימום צריך היה להיות טהור, אבל משנתנו מניחה שהאימום טמא אפילו אם חיפוי העור שעליו נקרע, כפי שנראה להלן . בדיוננו במשנה שם ( פט"ז מ"ז ) ראינו כי ם טומאה אינו כלל מקיף הכול, אלא מוגבל ויש לוהכלל שמשמשי משמשיו של אדם אינם מקבלי יוצאי דופן רבים . עתה מתברר שהוא גם שנוי במחלוקת, וליתר דיוק המחלוקת היא על מעמדו של אימום רגיל, ובמשנתנו אין התייחסות לכלל של "משמשי משמשי אדם" הנדון, ולא הוא עומד במרכז הדיון . ו סוגי קמעות אחדים . היו קמעות ממתכת שעליהם נכתבו בתקופת המשנה והתלמוד נהג – והקמיע דברי השבעה למלאכים או לכוחות אחרים ; היו קמעות מעור שהיוו מעין תיק שבתוכו הניחו דף או פפירוס כתוב ובו תפילות...  To the book