פרק רביעי

פ"ד מ"א – ידיים 119 מעמדו תלוי בהגדרתו ( ואולי גם בייעודו בבית המסוים שבו הוא נמצא ) , ולא בשימוש המקרי הנעשה בו, וודאי שלא בגודל השבר . אבל מאוחר יותר שררה שיטה הלכתית שונה הקובעת טומאה לכל שבר כלי כלשהו, וכל שבר המשמש לישיבה או לרחיצת רגליים טמא גם טומאתובתנאי שהוא משמש כ מדרס . ברוח ההלכה המאוחרת עמעמו המוסרים את דעתו המקורית של רבי עקיבא וצמצמוה לכלים קטנים בלבד . אנו מציעים הצעה מרחיקת לכת זו מכוח הסתירה שבין משנת ידים ובין רשימת הגדלים שבמשנתנו, פנימית שבין תחילת דברי רבי עקיבא וסופם . ומכוח הסתירה ה : "עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רמונים 2על רקע זה מובנת עמדת רבי עקיבא שציטטנו במקור רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין" ( משנה, כלים פ"כ מ"ד ) . לדעת רבי עקיבאו ה ת ק י נ ה ל י ש י ב ה , כלומר יישרו את דפנותיה כך שתשבמה שקובע הוא לשם מה הותקן הכלי, והערבה הותקנה לישיבה איתן על הקרקע, ולכן היא כלי ישיבה . חכמים בודקים רק את הגודל של הערבה . ההכרעה בו ביום לא הייתה בנושא שולי, אלא בשיטה העקרונית הקובעת מתי כלים מקבלים טומאה ת רבות ברוחומתי הם נחשבים לכלי פגום . עמדתו של רבי עקיבא נדחתה, ובמשנת ...  To the book