פעולות דיבור, תאטרליוּת ומודעות עצמית

מניפסטים : כתבים של אי-נחת על סף המאה העשרים ואחת 84׀ ופוליטי ספציפי . אכן, רוב פעולות הדיבור המובהקות לפי אוסטין יוצאות מפיהם של בעלי סמכות : כמרים, שליטים, שופטים, בעלי נכסים ואחרים . הבחנה זו יוצרת מכשול בבחינת המניפסט כמעשה-דיבור, היות שהחל במאה השמונה-עשרה המניפסט מופיע לרוב, כפי שתואר כאן, מתוך עמדה של חולשה והעדר סמכות של מנסחיו, ופעולתו היא פעולה של חתירה לצבירת כוח והשפעה . מנקודת-מבט זו מנסחי מניפסטים הם דוברים שמשתמשים בפעולות דיבור שלרוב אין להם אפשרות לממשן בשלב פרסום המניפסט, כך שהמניפסט, במונחיו של אוסטין, נדון מראש להיות מעשה-דיבור "בלתי- מוצלח" . מה שמאפשר למנסחי מניפסטים לפעול בהעדר סמכות מתאימה, שתוכל להבטיח מראש את מימוש הכרזותיהם והבטחותיהם, הוא מעין העמדת-פנים שבכוחם 69 זו לייצר מעשי-דיבור "מוצלחים", שכבר יש להם סמכות לבצע את המוכרז במניפסט . אינה העמדת-פנים שבבסיסה בהכרח כזב ותרמית, אלא ניסיון לאלץ את קבלת עמדתם כעמדה בעלת תוקף באמצעות מבנה רטורי סמכותני תאטרלי . זהו למעשה אימוץ של עמדה סמכותית לא בתיווך עצמתו הכוחנית של ממסד, אלא באמצעות שימוש חקייני ברטוריקה של...  To the book