דברי סיום

מנחם פינקלשטיין 236 בעשרות השנים שמאז מלחמת העולם השנייה ועד למותו ב- 1970 , ראה אלתרמן את ישראל כאומה במצור . את תקומת מדינת ישראל תפס כלידתו מחדש של העם העברי, ואת מלחמותיה כמלחמות צודקות . את צבא ההגנה לישראל ראה המשורר כערובה העיקרית להמשך קיומה של המדינה, ואת השימוש בכוח הצבאי כהכרח בל יגונה . אלה הם מושכלות יסוד שבאו לידי ביטוי חוזר ונשנה בחצי יובל השנים שבמהלכן כתב אלתרמן את הטור השביעי . עם זאת, ידע המשורר היטב את תוצאותיו הקשות של השימוש בכוח . הוא ידע שגם במקרה שבו השימוש בנשק מוצדק — "כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹהַשֶּׁלַח" 602 — נפגעים ממנו רבים, ובהם אנשים תמימים . השֶׁלח, קרי הנשק, גורם תדיר את “דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא" . 603 צה"ל, מגִנו של “הנצור הצודק", חייב אפוא להיזהר ולרסן את השימוש בכוח צבאי, וזאת בשני מובנים עיקריים : ראשית, עצם השימוש בנשק חייב להיות צודק . שנית, דרך השימוש בנשק חייבת להיות זהירה ומידתית . דברים אלה, קבע אלתרמן, אמורים במיוחד לגבי פעילותו של צה"ל מול אוכלוסייה אזרחית . נפשע הוא הירי כדי “לְנַסּוֹת הַמִּקְלַע" על זקן בעיר הכבושה במלחמת העצמאות . 604 זה...  To the book