|
|
פלולו שהצל כלפי אוכלוסייה אורחי ישנו החמישים 77 החוקי . 161 אלתרמן דוחה גם, עקרונית, את הטיעון “הפרינציפיוני . . . " : וְאוֹמְרִים לַמְחַבֵּר : זֶה גֵרוּשׁעֶקְר וֹנִי וְלֹא סְתָם עִוְרוֹן-לֵב אוֹ שְׁאָר עִוְרוֹנִים — אַךְ עוֹנֶה הַמְחַבֵּר כִּי פְּרִינְצִיפּ אֵינוֹ אֵל וְצָרִיךְ לְעָבְדוֹבְמִדָּה , לֹא כִלְעֵיל . . . כִּי פְּרִינְצִיפּ זֶה-טִיבוֹ שֶׁהוּא יַיִן שָׂרָף וּמוּטָב לְלָגְמוֹ לֹא בְּלַהַט כֹּה רָב בְּיִחוּד אִם כֹּחוֹ מְטַשְׁטֵשׁ בַּמֹּחוֹת עֶקְרוֹנוֹת אֲחֵרִים, חֲשׁוּבִים לֹא פָחוֹת, וּבְיִחוּד מֵאַחַר שֶׁשִּׁלְטוֹן יְה וּדִי יֵשׁ לוֹ קְצָת זִכְרוֹנוֹת מְעַכְּבִי ם , לְדִידִי . 162 מעבר למטפורה הנאה של העיקרון ( הפרינציפ ) כיין שָׂרָף — בולט בשורות אלה העניין המידתי , והצורך לאזן בין שיקולי הביטחון לבין שיקולים אחרים “חשובים העמדות הסוריות אשר הפגיזו את יישובי הסְפָר . החלטה זו לא זכתה ל"עתונות טובה" . טענת העיתונות הייתה שההטרדות הסוריות אינן חמורות, וכי התבונה המדינית מחייבת להתעלם מהן . בהקדמה לטורו כתב אלתרמן כי "נתן אל לבו" שאת הביקורת כותבים בתל אביב, ולא ביישובי הספר ...
To the book |
|
|