ארנדט וישראל: בעקבות הביקורת שמתחו רצבי ולדרמן על המסה 'על "הפוליטי" ועל ה"אנטי־פוליטי": חנה ארנדט, אייכמן וישראל'

אלחנן יקירה 94 להתמודד עם השאלות באמצעות מענה רטורי ושינוי נושא הדיון [ . . . ] מטרתו של מענה רטורי זה היא לרוקן את הביקורות מתוכנן ולייתר את הצורך לדון בהן לגופן . למרות הדברים האלה מודה לי לדרמן על ההזדמנות שסיפקתי לו לעדכן את הקורא בדרכים האמתיות שבהן יש לקרוא את ארנדט, ואף חולק לי כבוד ומשדרג את מה שבעיניו הוא אופן הקריאה שלי בארנדט, לדרגה של פרדיגמה . הוא קובע בתקציר מאמרו כי 'דיונו של יקירה בארנדט פרדיגמטי לגבי האופן שבו תפיסותיה של ארנדט בנושאים הנ"ל [ כלומר, יחסה לציונות ו"הבנאליות של הרע" ] מוּבנוֹת [ בישראל ] לעתים קרובות' . ארנדט נתפסת ומוצגת בידי חסידיה, כפי שהתריס נגדי אחד מהם בדיון פומבי, כפילוסופ ( ית ) היהודי ( ת ) הגדול ( ה ) ביותר בעידן המודרני, ובעצם כאישה הפילוסופית הגדולה ביותר במאה ה- 20 בכלל . דומני שיש בדברים האלה לא רק הפרזת מה, אלא גם ביטוי של הגיוגרפיה, והיא נפוצה יותר מן הפרדיגמה שאני כביכול מייצג . מניסיוני למדתי שלמרות דבריו כאילו 'יש להודות ליקירה על הצורך שעורר, גם אם לא באותו מובן שהתכוון אליו, להמשיך ולקיים את הדיון בהגותה הפוליטית של חנה ארנדט במרחב ה...  To the book