|
|
השפה העברית בראי חכמת ההיגיון 132 האמון על 'ספר המאמרות' לאריסטו, שבו מחולק כל מבע לחלקיו השונים, ראה כספי בהבחנות השונות — בין זכר לנקבה, בין יחיד לרבים ובין עבר לעתיד — תוספות למשפט . תוספות אלו הן מידע שהדובר מוסר ומשום כך הן תלויות, ככל תוספת, ברצון הדובר . לעומתו, התמקדו קודמיו — אבן ג'נאח, אבן עזרא ורד"ק — בפתרון בעיות הלשון בתוך תורת הלשון ובאמצעותה, וסברו שצורת הדיבור המביעה את ההבחנות הללו נכונה באופן מוחלט . מבחינתם, מבע שאין מתקיימים בו כללי ההתאם במין, במספר או בזמן הוא מבע שאינו תקין, ולא ניתן להחיל עליו את עקרון הכלליוּת בהוראה . הם הניחו שאין לייחס למחבר ספרי הקודש טעויות, ולפיכך נאלצו לתרץ את הסטיות מחוקי ההתאם הדקדוקי בדרכים פרשניות . מכתביו הרבים של כספי עלה כי השפה העברית נוצרה, לשיטתו, בדרך האפיקוראית, לפי תורת האקלימים, אבל היא מתייחדת בהתאמתה בשלמות לכללי ההיגיון . הצבענו על כך שכספי, בעקבות הגישה האפלטונית, סבר שמחוקק השפה יצר את המילים באופן המתאים לחכמת הלוגיקה . דלינו מכתביו של כספי מובאות המוכיחות שללוגיקה שני תפקידים : ( א ) לקבוע מערכת חוקים מנחים המורה את ...
To the book |
|
|