סיפור אמִתי

18 אסנת גואז אולי הייתה זו בעתה ? אני זוכרת איך אחר כך היא סיפרה לי שהוא אמר לה שאבא שלה שואל איך קוראים לה ולאחותה . אני זוכרת את חוסר האונים שלי כשהעלו אותי לאמבולנס והושיבו לצדי את שתי הבנות בוכות ; איך הסתכלתי להן בעיניים וניסיתי להרגיע אותן במבט . אני זוכרת שאחרי יותר משעתיים של בדיקות וצילומים פגשתי אותו סוף סוף ; שהוא שכב על מיטה והיה בהכרה מלאה ; שכשהבחין בי הוא התחיל לשאול אותי בלִיל של שאלות שנראו לי מנותקות, תמוהות . אני זוכרת שבכל זאת עניתי לו על כולן . אחת לאחת . אבל הוא חזר ושאל אותן שאלות שוב . ושוב . ושוב . כאילו לא עניתי לו כלל . אני זוכרת שלא הבנתי מה יש לו ופרצתי בבכי בלתי נשלט . אני זוכרת איך כשחזרתי הביתה, לבד עם הבנות, החלטתי לחזור מיד לחיי השגרה, ויהי מה . אבל אני גם זוכרת שהתקשיתי בכך עד מאוד . ביום הראשון לחזרתי לעבודה, לאחר חודש של שהייה בבית, הגשתי לבוס שלי מכתב התפטרות . הרגשתי שהטראומה המשפחתית שעברנו — מחייבת אותי . שאני חייבת להיות פנויה . לטפל בעצמי, לטפל בבנות, לטפל במשפחה . שאני לא יכולה להמשיך בחיי כאילו לא אירע דבר ; להמשיך ולרדוף כל היום אחרי השד יו...  To the book