הִיבָּה | 127 אדם אחד, אלא כל אחד . כן, אני ממש מגשימה את עצמי . בעלי סומך עליי . אפילו אם אני תקועה, הוא לא מתקשר ודורש שאבוא מהר הביתה . הוא בן אדם נפלא . הוא תומך בי, נותן לי את המרחב שלי, עוזר לי עם הילדים, מקשיב לי ומכבד את הדעה שלי, אבל הוא לא צריך אקשן כמוני . אני ככה, יש לי האקשן שלי, הפלפל שלי . הוא ככה, יש לו הרבה יכולות, אבל הוא עושה את זה בשקט, יותר שקט . זה מעצבן אותי לפעמים, אבל אלה החיים . אנחנו משלימים זה את זה . למשל, אני – אין לי אנגלית, והוא – יש לו כי הוא מורה לאנגלית, אז אנחנו משלימים . זה הבית שלי . אני חיה פה, והבנים שלי כאן . אני מבשלת פה, תמיד מבשלת, תמיד אני מכינה משהו . אני כאילו חיה כל רגע . בטח, אני מאושרת, למה שלא אהיה מאושרת ? אַלְחַמְדֻלִלָה, מאושרת, בטח . למה לא ? אני תמיד מאושרת כי אישרתי לעצמי להיות מאושרת . למדתי לצפות מאנשים למעט, כי אם אני מפחיתה את הציפיות, אני לא מאוכזבת . לאישה בדואית יש הרבה קונפליקטים . אנחנו מלמדות, לומדות, עובדות, אימהות, מבשלות, מוכרות . אנחנו עושות הכול, אבל בדרך כלל נשארות בצל . עכשיו יש לי חלום חדש, אבל אני לא אגלה אותו ...
To the book