היום שאחרי

110 | כַּוְכַּבּ : נשים בדואיות פורצות דרך ערבייה מהצפון, דוברת ערבית . הילדה שלי הרגישה איתה בנוח, אבל סירבה להיפתח ולדבר על האירוע . היא הלכה למפגשים, ישבה איתה את הזמן שהיא צריכה לשבת – משחקת וצובעת, עושה יצירה, נהנית – אבל על הנושא הזה לא רצתה לדבר . כשהיינו חוזרות הביתה היא הייתה עצבנית כאילו העבירה לי מסר שהיא לא רוצה לחזור יותר למקום שמדברים בו על מה שכואב לה . שנתיים אחרי האירוע היא אמרה לי, "אני לא חוזרת לטיפולים" . לא יכולתי להכריח אותה . מאז אני המטפלת היחידה שלה . היא בקושי מדברת על זה, אבל עדיין יש סימנים וצלקת אצלה בנפש . בדיוק בשיא המשבר הנפשי שלי, כשהרגשתי שאני חנוקה ואין לי כוח, גיליתי שבעלי מדבר עם איזו בחורה בטלפון . גיליתי במקרה . אמרתי לעצמי, "וואו . . . כשאני במצוקה ובמשבר משפחתי כזה, והוא יודע מה שאנחנו עוברים, אז הוא הולך ומפנטז בחוץ ? " אפילו אם אלה רק שיחות טלפון, בשבילי זה היה כאב גדול . ניגשתי למשרד הדיקאן באוניברסיטה, אמרתי שעברתי טראומה במשפחה וביקשתי עזרה . הם אישרו לי עזרה של פסיכולוגית באוניברסיטה . הגעתי לטיפולים, וזו הייתה הפעם ראשונה בחיים שלי שאני ב...  To the book