מעבר מטיפול דיאדי לטיפול פרטני — מחשבות מחדר הטיפול

448 חיותה קפלן ועמיתות, 2009 ) . המודל מוגדר כקצר מועד בשל העוצמה הרבה שקיימת בו מעצם נוכחות ההורה בחדר והמיידיות שבה התמה המרכזית שמפעילה את הדיאדות השונות מוצאת ביטוי בערוצים שונים ( 1993 Wattillon, ) . עבור הילד וההורה מדובר בהזדמנות ייחודית למהלך רגשי משמעותי להיכרות הדדית, להבנה ולגדילה . הניסיון מלמד על שנת עבודה בממוצע עבור הדיאדה הורה-ילד, המובילה אותם לתנועה שיש בה התפתחות ( קפלן, הראל ואבימאיר-פת, 2010 ) . קיימים מצבים שבהם טיפולים ממושכים ( יותר משנת עבודה ) מאבדים את התנופה המאפיינת את השלב הראשון של הטיפול וחלקם "מדשדשים" בעשייה כמו טיפולית שאינה מובילה בהכרח להתפתחות . מדובר במצבים בהם הפוטנציאל הטרנספורמטיבי שיש במפגש של הילד עם ההורה בנוכחות מטפל מתרוקן ואינו מניע תהליך התפתחותי ורגשי כמצופה . ישנם כמובן טיפולים הנמשכים מעבר לכך ומובילים לשינוי משמעותי . סיבות שונות יכולות לעורר את תחושת ה"מיצוי" או ה"תקיעות" בטיפול הדיאדי ולהוביל לשינוי המערך לטיפול פרטני . כל אחד מהשותפים בטיפול "תורם" את חלקו לחוויה זו ותמיד קיימת השקה הנגזרת מהיחסים הדינמיים הקיימים בין כל השלושה . ...  To the book