לנוע לנוע

158 שחשבתי שכל הקושי מאחוריי והייתי נינוחה . אבל האופוריה הפכה לשוק שלבש צורה אחרת, דיכאון . בכיתי רוב שעות היום וחשתי שאני לא מסוגלת להיות לבד, ומצד שני התביישתי במצבי והרחקתי ממני את כל דורשי שלומי . הרי "ילדים זה שמחה" . איזו זכות יש לי להרגיש ככה כשיש לי ילד ? הרגשתי כאילו אני טובעת בים, רואה את האור למעלה, אך לא מצליחה לשחות ולעלות מעל פני המים . הרגשתי ייאוש גדול וחוסר יכולת לתקשר עם אף אחד חוץ מהתינוק . חשתי שהוא לא ממש התנתק ממני, ואני לא התנתקתי ממנו . ההתאהבות שלי בו הייתה מוחלטת, הייתי קשובה ומסורה אליו במאה אחוז, באופן שמחק הכול . בתור פרפקציוניסטית, ש"צריכה" להצטיין, קלטתי שבמקום הזה אין לי אפשרות להצטיין . הייתי המומה, עייפה, כואבת, תפורה, והבנתי שהגוף אינו מציית לי . ההנקה גם היא הייתה בעייתית ולא ממש זרמה בהתחלה, וההתעקשות שלי לא לתת לילד בקבוק ולא מוצץ הקשתה עוד יותר . התפיסה העצמית שלי כאישה מצליחנית התערערה . אני זוכרת שמישהי אמרה לי לפני הלידה : "אני מאחלת לך שהתינוק יישן . " האיחול הזה הפליא אותי, ורק מאוחר יותר הבנתי מה היא איחלה לי . התינוק שלי לא ישן והייתי צריכ...  To the book