מרגליות ממעמקים

122 שנים רבות הייתי בוכה המון, בשקט, לבד, בלי שאף אחד ידע . הייתי עצובה מאוד, אבל הכול היה בפנים, כמעט אף אחד לא ידע . הרגשתי שאני לבד . לא נתתי לאף אחד להתקרב . הכאב הזה היה שלי, הדבר היחיד שנשאר לי . חשבתי שאף אחד לא יבין, ולכן גם אין טעם לפתוח ולשתף . זה היה גם כואב מדי לפתוח, אז הכול נשאר בפנים . אני אתמודד לבד, בעצם מה זה להתמודד ? אני אשרוד . אייל ואני למדנו ביחד בתיכון, במגמת קולנוע . היינו חלק מחבורה, אבל לא מעבר לזה . בגיל 24 נפגשנו שוב, אחרי שנים שבהן כל אחד התפתח בדרכו . נפגשנו אצל חברים משותפים, ומאז אנחנו ביחד . את החיפושים האישיים שלנו אחר משמעות ופנימיות המשכנו לעשות ביחד, וכך חזרנו הביתה, ליהדות . מסע השיבה שלנו אל עצמנו תמיד ממשיך, אבל בתחושה שלי, ברגע שחוזרים לשורש, יש דרך . כשחוזרים בתשובה זה לא שהכול נהיה פתאום ברור, שאין בעיות, שאין שאלות, ממש לא, אבל סוף- סוף יש דרך . כמו שאומר אביתר בנאי : "לפחות יש בור, לפחות יש מים, פעם היה רק בור . " כך אני מרגישה . לפני שילדתי את הבת הבכורה עברתי בירור מעמיק עם עצמי . הרגשתי שלא ייתכן שאהיה שותפה להבאת נשמה לעולם בלי שאני מחו...  To the book