בכל שבר ניבטות פנייך

112 חשתי לאט כיצד משתנה מצב רוחי . הפחד לחזור הביתה ולטפל ביצור קטן הכניס בי חרדות . אני זוכרת איך האחיות ריחמו עליי והציעו לי אולי לקחת מישהי שתעזור לי . כמובן שזה היה בלתי- אפשרי . פחדתי להחזיק אותה . הייתי ממש בהיסטריה . שוחררנו . שבתי הביתה, אמי הגיעה לעזור לי, ובשבילי זה היה אוויר לנשימה . הייתי חלשה וכואבת . לא יכולתי כלל לשבת בגלל התפרים . אמי, שאז התגוררה רחוק ממני, שבה לביתה ואני נשארתי לבדי . בעלי הלך לעבודה בבוקר, ואני הייתי לגמרי לבד . אני זוכרת את עצמי מסתובבת כמו "רוח" בבית . בראי ראיתי דמות שונה לחלוטין . הייתי חיוורת, לא התלבשתי, לא סירקתי את שערי, הייתי כמו זומבי . טיפלתי בילדה כי היה צריך . הייתי מביטה בה והיא הייתה לי כזרה . חשתי עצבות, ובכיתי הרבה . לא היה לי עם מי לשוחח על מצבי . אני זוכרת את תחושת חוסר האונים . זה היה נורא . נוסף לכול, הקטנה הייתה בכיינית . ייתכן שחשה את מצוקתי ואת חוסר ביטחוני . לא ישנתי בלילות, הייתי ממש סחוטה ובודדה . אני לא זוכרת כמה זמן הייתי בתוך העצבות הנוראה, לימים השתנו פני הדברים . הייתי חייבת לאסוף את עצמי, התייעצתי עם רופא הילדים, שהיי...  To the book