הדיכאון היה מתנה

102 ימים ספורים לפני הלידה, לפני הפיכתי לאם, ישבתי מול אמי . המוניטור היה מחובר לבטני ושוחחנו על האמהות, מדמיינות איך הקטנה תהיה ולמי היא תהיה דומה . אמי אמרה, חצי בגאווה חצי בטרוניה, משפט שמבלי משים התברר כאתגר הפנימי הכי גדול שלי כאדם, כאישה, כאם וכיוצרת . "כאמא, כאשת משפחה, שמתי את כולם לפניי ואת עצמי שמתי תמיד אחרונה . " ואולי, אף שבאותו הרגע התנגדתי למה שאמרה, התאים בגוף הסתדרו כחיילים שקיבלו פקודה, ואני, שתמיד הייתי מורדת, התייצבתי מיד והנחתי את עצמי בסוף השורה . כמו אמא טובה . מפנימה, בטח עוד לפני שאמי אמרה זאת, שאמהות פירושה שהדלת אליי נסגרת . אין עוד בשביל מה . אין סיבה ליצור, אין סיבה להיות יפה, אין סיבה לחוש תשוקה, אין סיבה לחלום, הכול נגמר . מעכשיו כל מה שנדרש זה להחזיק מעמד . בשבועות הראשונים לאחר שזואי נולדה, החזה שלי היה מודלק מגודש, הנפש שלי הייתה מעורערת לחלוטין, זואי בכתה מכאבי בטן . מזווית העין ראיתי את חפיסת קלפי הטארוט כמו קוראים לי . שלפתי את קלף היוצר . כולו עטוף אש, חיים . הרגשתי שהאש היחידה שדולקת בי היא אש ההימלטות . רציתי לברוח מכל מה שקורה . לא סיפרתי את הסו...  To the book