יש תקווה

93 ניתוח קיסרי בהרדמה מלאה . חשתי חרדות מטורפות . פחדתי למות . הלידה עברה בשלום, אך הנפש שלי לא צהלה לנוכח התינוק המתוק . כביכול, הייתי אמורה להירגע לאחר הלידה . החרדות הנוראיות שחוויתי לגורל התינוק בהיריון היו אמורות לחלוף, כי הנה ילדתי והשמחה רבה . כולם מסביבי שמחו — ואני לא ! את החרדות החליפה האדישות . אדישות לתינוק שלי . לא הבנתי מה רוצים ממני . אני אמורה לטפל בדבר הזה ? אתם רציניים ? סלדתי ממנו . בגלל הקיסרי שהיתי חמישה ימים בבית החולים . העדפתי שייקחו אותו לתינוקייה כמה שיותר . למזלי הבינו את מצבי, ואכן לקחו אותו והניחו לי . אך לבסוף "החגיגה נגמרה" וצריך היה לחזור הביתה . אני והוא . חזרנו . גם בבית לא הבנתי מה אני בדיוק צריכה לעשות . מלבדו היו עוד שני ילדים בבית . בכורתי בת העשר ובני האמצעי בן השש . מצבי הנפשי לא השתפר . להפך, הוא החמיר . נהייתי זומבי . ישבתי על הספה מהבוקר עד הערב ובהיתי בחלל . מובן שמשפחתי הבינה מהר מאוד שהמצב מתדרדר ופנתה לפסיכיאטרים שטיפלו בי בהיריון . כחודש אחרי הלידה הוזמנו למרכז לבריאות הנפש בבאר שבע לקונסוליו ( התייעצות מקצועית ) . קראו את החומר הרפואי, ה...  To the book