אנכרוניזם פוליטי: הזכות להתנגד ולהרגיש לא שייך

128 | מקרב ומרחיק ׀ בועז צבר קשה ולא הוגנת שמדירה שינה מעיני הילדים, צלצולים שחותכים בצרימה את מקטעי הזמן, פוסטרים גנריים עם סיסמאות ערכיות על הקיר ( "עם שאינו יודע את עברו . . . " ) וכן הלאה . ביטויי עוצמתו הפוליטית של בית הספר הממוצע ארכאיים וכלליים, והם מחווירים בבושה מול מנגנוני שטיפת הדעת והמניפולציה המרהיבים והמתוחכמים של אמצעי המדיה האלקטרונית, שהילדים חשופים אליהם יום ולילה דרך מסכי האייפון שלהם . דווקא באנכרוניזם פוליטי זה, אנסה להראות להלן, טמון כוח פדגוגי שערכו רב . בעיוננו הקודמים בהגיונותיה של העמדה הרדיקלית - קיומית ראינו כי מימושה של האנושיות כרוך ביכולתו של האדם לחוש בדיסוננס, להתרחק ולהבדיל את עצמו, במעשה ובמחשבה, מן המציאות המובנת מאליה שבתחומה הוא מתקיים ( מרקוזה, 1960 ; פרירה, 1981 ) . סביבה חינוכית השואפת לתמוך בהתפתחות אנושיותו של האדם צריכה אפוא לאפשר לו להתנסות במנעד רחב של תחושות, התנסויות ורגשות, ובכללם גם כאלו של אי - נוחות, תסכול, חריגה, התנגדות ושלילת הקיים . באופן זה נעשית נראותם של יחסי הכוח והיכולת לחוש ולהתנסות בהם לקריטריון חשוב בקביעת איכותו הפדגוגית ...  To the book