מעמדו הלשוני של גילוי עריות

פרק ראשון : מדוע אי אפשר לדבר על גילוי עריות ? | 33 להיות לא - אותנטיים, עסוקים בתכנים משניים ורחוקים מן הפגיעה . הדיאלוג שינהלו בנוגע לנושא יעשה שימוש ב"טווח התיקון" הביליגיאני ויימנע מלייצג את הנושאים הבלתי מדוברים, האסורים . הדוברים אינם נמצאים בריק בעודם מדחיקים . הם נעזרים בסביבתם, העונה לאותם כללים חברתיים לשוניים : כאשר השותפים לדיאלוג אינם יוצרים כל מרחב להתייחסות לפגיעה, שכן גם הם עונים לאותן דרישות נימוס דיאלוגיות - חברתיות, אין אפשרות שיתקיים דו - שיח החושף את הפגיעה או המדבר עליה לאחר שנחשפה . ביליג מדבר על המגבלות על הקול האותנטי, שמוחלות על הסובייקט הלשוני בשל הכללים החברתיים ושקובעות ניגוד עקרוני ודיכוטומי בין החלקים האסורים לדיבור לבין החלקים המותרים . ניגוד זה מתרחש הן בין הפרט לבין עצמו והן בין הפרט לבין סביבתו . ההדחקה הביליגיאנית משאירה בפנים את מה שאסור לו לבוא לידי ביטוי בחוץ . מנקודת המבט הלשונית, ההבדל המרכזי בין דובר שלא נפגע לדובר שנפגע נובע מהיות גילוי העריות טאבו מרכזי בתרבות ובשפה . הטאבו הוא דרך להימנע מהדחוי, הוא ה'בזות' ( abject ) – מושג שטבעה קריסטבה ( ...  To the book