"סימנים מפרשים" ומאותתים

154 שבניגוד לשירת המקהלה בפסיון, שעיקרה בתפישת הייסורים כאישור מחדש של הבטחת הגאולה, אצל לוין זו שירת תקוות-השווא של המתים : ״על הבשר יעלה עשב, / הצעקה תימוג ברוח ; / / אבל יש רחמים בעולם, / ואנחנו עוד ננוח״ ( עמ' 103 ) , והיא מלוּוה בקיא ובדם . כל מה שהמחזאי מוכן להתחייב לו הוא שאולי המוות גואל, ואולי בו תמצא רגיעה ( כמובן שמהדהד כאן גם פרק ג בספר איוב שבו איוב מבקש את מותו ובעיקר עם פסוק יז : ״וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ״ ) . לוין נוטל יסודות סיפוריים מן הברית החדשה ומהפֵּך את משמעותם, וזאת הוא עושה גם בחלקו הראשון של המחזה המושתת על המודל של איוב המקראי . כמעט בכל אחת מן האפיזודות נוכח הטקסט הסמוי, המובלע, שהטקסט הלויני הורסו בעת שהוא סופגו . המחזה נפתח בתום הסעודה האחרונה − הסעודה שלאחריה תבואנה הבשורות הרעות − כשאיוב ואורחיו שרועים מפוטמים . בברית החדשה חוזה ישו בעת הסעודה את מותו ואת תחייתו ( ״לֹא אֶשְׁתֶּה עוֹד מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר חָדָשׁ אֶשְׁתֵּהוּ עִמָּכֶם בְּמַלְכוּת אָבִי״ ; מתי כ״ו, 29 ) . גם איוב של לוין צופה בגלגל מותו ולידתו של האדם . מחז...  To the book