שתי המורשות של אברהם בן־יצחק

115 אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹךְ לֵב הָעוֹלָם לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה 180 וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר . כידוע, מצד מעמדו הפך הטקסט הזה מזמן לשיר קלאסי בתודעת קוראי השירה העברית . אפשר לומר שנעשה לציון דרך בתולדות התרבות, לא רק הודות למבנהו המחוּטב והמוּצק, ולטונאליוּת הקלאסית המובהקת שבו, אלא גם משום "רגעי הקריאה המוכשרים" שזכה להם מצד משוררים וחוקרים ( באחד ממאמריו המוקדמים כתב נתן אלתרמן שרגעי קריאה מוכשרים הם נדירים מאוד, לא יותר תכופים מרגעי 181 כתיבה מוכשרים ) . הראשון שבהם היה, כמובן, תיאורה המפורט של לאה גולדברג את תהליך היצירה של השיר ואת הטיוטות השונות שלו בממואר המופלא שלה, שקסמו לא פג, פגישה עם משורר . לתיאור ראשון זה נוספו עם 184 ואחרים, 183 עזה צבי 182 חנן חבר,השנים פרשנויותיהם של דן פגיס, שהאירו, איש-איש מזווית הראייה המקורית שלו, את גדוּלתו של השיר שלפנינו . זהו שיר שעיקרו בוויתור על פעולה למען גמול, שיר פרידה של בן-יצחק מן ה"עצמי" הקודם שלו, מבוא לשתיקתו כמשורר . בן-יצחק מצייר את הבחירה באי-דיבור כבחירה מוסרית, הנובעת משרשרת של 180 לאה גולדברג, שם...  To the book