"פליטים שמגרשים פליטים"

104 דּוֹמִינוּס פְלֶוִיט − הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי הַקֶּשֶׁת מַה גָּדוֹל הַמִּשְׁתֶּה מְאֹד . בְּאֵר יְשׁוּעוֹת עֲלִי עוֹד 170 כִּי לָכֶם נְתַתִּיהָ לָרֶשֶׁת . השיר הזה הוא מקולות המחאה הראשונים שנשמעים בשירה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים . אפיזודה המתוארת בבשורה על-פי לוקס ( פרק יט, פסוקים 43 - 44 ) , ובה ישו משקיף על ירושלים ( כנראה מהר 171 השימוש הזיתים ) טרם כניסתו אליה ובוכה, מתוך שחזה את חורבנה . במסמן ה"זר", "דומינוס פלויט", ובניגודו − "האדון צוחק" − מעניק לשיר הפוליטי-האקטואלי ממד של נצנוץ נומינוזי . כמו בשירו של חיים באר, צחוק ובכי מתערבבים כאן, "האדון" ( ישו ) בוכה, אך לא על חורבן ירושלים, אלא למראה הפליט הזקן שבעת מנוסתם הניחה אותו נכדתו לגורלו בתיבה תחת להט השמש בדרך יריחו . גם הצחוק אינו צחוקה של "אם ציון" למשמע הדברים של בעל לאשתו, כמו בשירו של באר, אלא צחוקו של הישראלי מול הכותל המערבי עם "שופר לירכו", שהוא מעין מטונימיה לכלי נשק . בדרך ההעברה, צחוק הניצחון ( שהישראלי רואה בו את ידו של האל ) הוא מעתה גם צחוקו של האדון, אלוהי ישראל, כאמור בכותרת השיר ״האדון צוחק״ . גם מבחינה...  To the book