אֶל יַבֶּשת ארץ־ישראל

212 חסד נעורים חודשים ארוכים נדדו חנה וחברותיה בדרכים, עבדו בחוות חקלאיות והכשירו את עצמן לעבודת כפיים . כשביקשו להקל במעט בעבודה הקשה, אחת הייתה התשובה : "אוסישקין אמר שארצנו זקוקה לאנשי עבודה, אנשי רוח יש לנו מספיק" . מסען של החלוצות הצעירות נמשך דרך לבוב, קראקוב, וינה, שם ערכו פגישות עם חלוצים וביקרו אצל קרובי משפחה, להם ביקשו לספר מחדשות היום בפעולה הציונית . וחנה ממשיכה וכותבת : "חבל כי היינו כה אגוצנטריים . לוּהספיקה הסבלנות להסביר ואפילו לנהל תעמולה ממש, בייחוד בין הבנים, בהם בטח אפשר היה לחרוש ניר ולזרוע מגרעיני שאיפתנו . זאת לא עשינו . אכן אבדו בידי היטלר אוצרות בני אדם . " הקבוצה עמדה לעזוב את אירופה וחנה כתבה : "בפעם הראשונה ליווּנו קרובי משפחה לרכבת הדרומית של וינה . הבטחתי חגיגית למסור דו"ח מפורט מכל אשר יקרה אתי בדרכִּי ומהנעשה בארץ . לצערי לא קיימתי ולהיפך, את שריפת הגשר האחרון קיימתי במלואו . אכן, מְענה המצפון ללא הועיל . " על אוניית המשא, העושה דרכה לארץ-ישראל, מצטופפים 450 חלוצים וכמה גרמנים, ששבים מאירופה לביתם בשרונה . השנה 1920 . לאחר שנים כותבת חנה "מי פילל שכעבור...  To the book