ציפור משוּנה

122 חסד נעורים ותבוא להציל אותה מהחושך והלבד . "אמא, אמא, בואי אלי" ייבבה, מפחדת שאולי השאירו אותה כאן, בבור המים הריק, והיא נותרה לבד בעולם . הביטה למעלה וראתה שהשמים השחירו וכוכבים לא נדלקו בהם . אמה הייתה תשושה ולא ידעה את נפשה, בסופו של היום המטורף ההוא . אחוזת פחד נורא התרוצצה ברחובות טבריה, ממקום למקום, מנסה להסתיר את ילדיה מפני הפורעים, לשמור את נפשם . חסרת נשימה, ובשארית כוחותיה, קיבצה אותם בחזרה הביתה . רק לאחר שירד הערב ונרגעו הרחובות, רחצה וניחמה והשכיבה לישון . הקטנים בכו ונרדמו מהר, רוחל'ה ישבה שותקת, שפתיה מהודקות ועיניה פעורות, עוקבות אחר תנועותיה של האם . "מה את מסתכלת עלי ככה ? לכי תתרחצי, את מסריחה כולך" . רוחל'ה לא עונה ולא זזה . היא מחכה שאמא תחבק אותה ותנחם אותה על כל השעות שהייתה שם לבד בבור, אבל אמא מתרוצצת מפינה לפינה בבית, מסדרת, מאכילה, משכיבה את הקטנים . שלפחות תשים יד על ראשה, שתראה שיש קווים של דמעות על לחייה, שתושיט לה יד לקום . רוחל'ה מסתכלת בה ורואה אמא זקנה, פרועת-שיער ועייפה, ובלי לומר מילה היא קמה, הולכת להתרחץ ומשכיבה עצמה לישון . אמא עוד לא בת שלושי...  To the book