בשדות זרים

97 צפרירה שחם-קורן "ואנחנו הלכנו ליצור את החברה החדשה ואמרנו : אין יחיד, כי אם יש כלל . אמרנו להשתחרר מהאני המצומצם האגואיסטי שלנו, בשביל ה'אנחנו' המַשְווה, ומה השגנו ? היש אותו ה'אנחנו' שאליו שאפנו, והאם יכול להגיד מישהו שהשתחרר כבר מה'אני' האגואיסטי שלו ? [ . . . ] אמרנו להחניק את ה'אני' שבנו, ומה לעשות אם זה למעלה מכוחותינו שהוא עדיין חי ודורש את שלו ? אמרנו : אין 'פרט' כי אם יש 'כלל', ומה לעשות אם במציאות שבחיינו יש 'פרט' ואין 'כלל' ? ומה אם בעמקי המעמקים אנחנו אותם האנשים שהיינו לפני חמישים, מאה, אלפי שנה ולא אחרים, מחודשים ? וצורת חיים זו החדשה שאנו חיים בה , אין בה כלום משינוי התוך, כי רק את עורנו החלפנו , אבל בעצם לא נשתנינו . והאינדיבידואליות שחשבנו לטשטשה — היא די בהירה עדיין, ובנו ובתוכנו היא . [ . . . ] ולחיות בשניוּת כזו — קשה, ולחזור לחיים הקודמים לא נוכל יותר . " שרה כבת עשרים ושלוש כאשר היא מתריסה בפני אלה המדברים על יצירת חברה חדשה ואדם חדש, כי "רק את עורנו החלפנו, אבל בעצם לא נשתנינו" . בשנים המעטות שהיא בקיבוץ היא יוצרת לה נקודת תצפית, מרוחקת וקרובה כאחת . היא בפנים,...  To the book