עוררות התשוקה: שיר השירים

91 "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּוְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" ( ה 5 - 6 ) , עד לפגישה הבאה . אך גם אז האהובה דוחה את דודה : "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר" ( ב 17 ) , וכך עד הסיום יוצא הדופן של שיר האהבה, בשילוח האהוב אל הסוף שעדיין לא נכתב : "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָלִצְבִי אוֹלְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" ( ח 14 ) . ברגעי המפגש, הדדיות האהבה היא מתוך היפוך תפקידים ותשוקה : "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" ( ז 11 ) , בדרך גבר או בדרך אישה, בשיחה שבנשיקה, "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" ( א 2 ) , ובקִרבה שאיננה כיבוש ובעילה אלא עדינות של "שְׂמֹאלוֹתַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹתְּחַבְּקֵנִי" ( ב 6 ) . בשיר השירים התשוקה אינה באה על סיפוקה . אין זוהי ערגה שבסופה, כבקומדיה הקלאסית — כגון 'חלום ליל קיץ' מאת שקספיר — מתאחדים האוהבים בחג כלולות ; אף אין הם מתאחדים אחרי המוות כבמחזה 'רומיאו ויוליה' או כבמיתוס האהבה האירופי 'טריסטאן ואיזולדה' . בשיר השירים הערגה אינה פוסקת . ההשתוקקות היא עצם המציאוּת ו...  To the book