ג | ירושלים, מקום התאווה

18 שוקקות של אתמול עמדו שוממות, ובמקום דגלי שנת המילניום, שהתנוססו מעל מגדליה בביקור האפיפיור, נותרה עיר של פחד ודממה, יושבת בדד . אוהביה מאתמול החלו לנטוש אותה בטינה של פצועי תאווה, שוחקים "עַל מִשְׁבַּתֶּהָ" ( איכה א 7 ) . וגם כששבו מעט מצלילי החוגגים לרחובותיה, השסעים שבין יושביה לא נעלמו, בניגוד להכרזה על עיר מאוחדת . הפערים בין חלקיה ובין האוחזים בה כל אחד בדרכו נותרו, והמאמץ האזרחי או האמנותי לאחות את הקרעים נותר מוגבל . שוב עמדה ירושלים בטבור העולם : אך לא כרחם הבריאה, אלא כמוקד מדמם של ריב הבעלוּת . קנאת היריבוּת העתיקה פרצה במונחי לאומיות וטרור מתוך תהום המיתוס . גורלה הסוער של ירושלים שבמציאות כרוך בדמותה שבמיתוס . הוא נכתב במאבק לאומי, בחילופי קרבות ובדיונים מדיניים, אך לא פחות מכך במעמקי המיתוס הדתי הרובץ בטבורה . מבלי להפחית בחשיבותם של הממדים הלאומיים, המדיניים, הטריטוריאליים או הכלכליים של הסכסוך על ירושלים, הניסיון ( שוחר הרצון הטוב ) להדחיק את שורשיו המיתיים-הדתיים ( יהיו מאיימים ככל שיהיו ) , רק מגביר את העיוורון הטרגי . כמוהו כהעמדת פנים שעלילת 'אדיפוס המלך' נפתחת עם...  To the book