|
|
חגים 237 עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, 60 אָנוּלָךְבַּקְּרָב וּבֶעָמָל ! " יש גם משהו מטריד בשיר הזה, המתאר מן התנפלות שאינה נגמרת, “מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח" המשאירה מקום מועט בלבד לטבע כמו שהוא, במצבו הראשוני כמעט, בלא מגע היד או המכונה של האדם . המשוררת רחל בשירה “אֶל אַרְצִי" מתארת מגע עדין יותר באדמה האהובה עליה כל כך : “רַק עֵץ — יָדַי נָטְעוּ חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים . רַק שְׁבִיל — כָּבְשׁוּ רַגְלַי 61 עַל פְּנֵי שָׂדוֹת . " רחל מתארת זאת, אולי בניגוד לאלתרמן, כמנחה “דַּלָּה מְאוֹד" . אבל לעיתים מתנה קטנה, עץ אחד נטוע, עולה אלפי מונים על שמלות בטון שמכערות ומקלקלות את נופי הארץ, במיוחד כאשר הארץ נופלת שדודה לרגלי בריוני נדל"ן למיניהם . אנשים שליבם גס בעדינות שבה צריך לנהל את משאבי הטבע יקרי הערך שלנו . אין זה אומר שאין מקום גם לבנייה, אפילו משמעותית . בני אדם צריכים מקומות לגור בהם וטוב וראוי שיהיו אלו מקומות טובים ונעימים לעין וללב, מרוממי רוח ונפש . אך יש לעשות זאת מתוך הבנת המקום, מתוך הבנת הזמן, לא רק הבנת ההווה, אלא גם העבר והעתיד . על הבנייה העתי...
To the book |
|
|