ג. מרחק התשוקה

100 חמוטל צמיר מפורשת להגיע לארץ . אבל ב"בשדה", לא רק שהדובר אינו פועל בכיוון זה או מבטא משאלה כזאת, הוא אף מתרגם מיד את ההבנה הטריטוריאלית-הציונית הנלהבת למעין הכרזה ( מוסווית ) שהוא איננו מתכוון לעשות זאת ; אדרבא, הוא דבק במקומו שבגלות, ומקום זה, שעד כה סימל את סבלו ואף גרם לו, בעצם מסַפק אותו — וזאת בזכות התפקיד שהדובר "מטיל" על השדות שלפניו : לשמש תזכורת או סמל לשדות ארץ-ישראל . גם כאן, כמו בכמה מהבתים הקודמים, יש מעין קפיצה עלילתית, שכן בין הבית שלפני-האחרון לבית האחרון חסרה כביכול חוליה שבה "יודיע" הדובר שהמסקנה הציונית אינה רלוונטית לו-עצמו ושהוא בוחר להישאר בגולה — חוליה שתסביר את התפנית המפתיעה ; אבל אין הודעה כזאת, או, ליתר דיוק, המידע הזה נוכֵחַבתור התשתית המובנת-מאליה, המוסווית, שעליה נשענת פנייתו של הדובר לשדות- הנכר . ברגע הזה מוצבים אפוא שדות הנכר כאלטרנטיבה לשדות ארץ- ישראל ( כַּשדות שהדובר ואֶחיו יכולים להיות בעליהם ולגדל בהם שיבולים משלהם ) , וכך נוצרת ביניהם אנלוגיה : עתה הם בני-המרה אלה עם אלה . את המהלך הזה אפשר להבין רק במסגרת ההיגיון הפוסט-קולוניאלי של הלאומיות /...  To the book