א. פתיחה

88 חמוטל צמיר כל אלה הפסוקים היחידיים, הנעלים, שנדלו מלב ונפש של אחד מישראל, יכולים וצריכים להיאמר בציבור בפה אחד של כל ישראל, של כל בני ישראל . נפלו הגבולין בין פרט וכלל, בין לשון יחיד ולשון רבים : "לארץ הרטובה אפולה" — נפולה . . . כולנו, כולנו . . . ( מצוטט אצל אורלן, שם ) . אבל ההזדהות הנרגשת והמעמד המכובד לא גרמו למחקר להעריך את "בשדה" כאחד משיריו הטובים של ביאליק, וזאת, כמדומה, בגלל שתי סיבות . האחת היא מבנהו הלא אחיד — העובדה שהוא מורכב משלוש חטיבות שונות באופיין — שנראה גולמי ולא משוכלל דיו, באופן הפוגם במכלול : "הניגודים הגדולים שבשיר זה אינם מתלכדים למנגינה אחת", כתב למשל פישל לחובר, והאחדוּת היחידה שיש בו היא "הגיונית-מחשבתית" ( לחובר ,1944 170 - 172 ) ; ובעקבותיו כתב מירון כי זהו "שיר מפוצל ונעדר-שלמות" ( מירון ,1986 110 ) . הסיבה השנייה היא שזהו שיר אלגורי — והאלגוריה הרי נתפסת כז'אנר פלקאטי, נחות, בין השאר משום שהוא "לא אישי" ושהוא מצטייר, כמדומה, כמסַפר-מחדש סיפור שכבר-ידוע ו"שקוף" ( במקרה זה, 3 ואמנם, רוב השבחים שקיבל השיר נבעו בעיקר הנראטיב הציוני ) . מהזדהות אידיאולוגי...  To the book