ביאליק בעל גוף 81 שהגוף "צר מלהכיל", שיש משהו הנמצא בו או מיוצר בתוכו ושואף לצאת החוצה, שנקשר תדיר בתשוקה להישמע, לעורר תגובה, "לנקוב לבבות", ליצור משהו חדש — ושמוביל לדילמה בשאלה "מה לעשות" עם החומר המיוצר : להוציא או להתאפק . מה שמניע את הדילמה הזאת הוא הידיעה שפורקן בטרם עת, לפני שמובטחים הפריה ושינוי, הוא בזבוז המזוהה עם מוות . כמה דוגמאות, בקצרה : ב"הרהורי לילה" ( [ תרנ"ב ] א, 181 - 182 ) אומר הדובר : "עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת, / וְעֵינַי הַבָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת — " ( שורות 43 - 44 ) — ואז מגיעה השירה, מוחה את דמעותיו, והוא מבקש ממנה "נאד-דמעות" : דמעות חדשות, שיחוללו שינוי משמעותי : "מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת" . ב"דמעה נאמנה" ( [ תרנ"ז ] א, 316 ) יש שתי דמעות ( בדומה לשתי הדמעות ב"לא תמח" ) : אחת היא "דִּמְעַת שָׁוְא, מוֹדַעְתִּי ! ", "רַק דִּבְרֵי רוּחַ, מִלִּים מִלִּים", ואילו השנייה היא "נֶאֱמָנָה / שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה, / וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה" — אף כי תכליתה שונה מזו שב"לא תמח" ( וראו צמח ,1966 7 - 15 )...
To the book