ביאליק בעל גוף 55 החורף", שהיה מופשט וחסר-צורה, הדמעה היא "חומר" קונקרטי, מוחשי, המיוצר מתוך קשר ישיר, סיבתי ו / או סמלי, לרגשות ולביטוי ( "במקום" מלים ) . השיר "לא תמח" ( [ תר"ס ] ב, 62 ) מתאר תהליך ייצור של דמעות, בשני שלבים ובשלושה מקומות : הוא נפתח — כמו רבים משירי ביאליק — בתיאור כללי שהוא מעין כותרת מסכמת : לֹא תִמַּח בִּמְהֵרָה דִּמְעָתִי הַכְּבֵדָה, דִּמְעָתִי מִקַּרְקַע נִשְׁמָתִי שָׁאָבְתִּי ; כָּל-טִפָּה בְשַׁעְתָּהּ בְּצִירֵי יוֹלֵדָה וּבְלַחַץ שִׁנַּיִם מֵעֵינַי עִצָּבְתִּי . הדובר מבטיח שדמעתו הכבדה, זו ששאב מקרקע נשמתו, לא תימחה במהרה ; והשלב הבא אחרי "שאיבת" הדמעה מקרקע נשמתו הוא "לידתה" מעיניו, וגם בעזרת שיניו : המלה "שיניים" מתַפקדת כאן בכפל המשמעות שלה — הן כ"פתח הרחם" ( על-פי תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, לה, ע"א, וכמו בביטוי "כרסה בין שיניה" ) , כחלק מהמטאפורה של לידה, והן במובן של שיני הפה : "לחץ שיניים" ( אולי כניסיון להתאפק מלבכות ) . בבית השני חוזר המספר לעבָר ומספר במעין "פלאשבק" על נסיבות התהליך : לְבַדִּי, לְבַדִּי בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים בַּסֵּתֶר, בַּסֵּתֶר כָּאַ...
To the book