הבנות של אלה משם 338 לאומיים, טראומות לאומיות, בזמן ( יום השואה למשל, בצפירה בת שתי דקות ) ובחלל ( "יד ושם" למשל ) . גם במרחב הציבורי שאינו ממשלתי, רבות נכתב ודובר על הנתק : בין עם ישראל של אלפיים שנות גלות ובין העם החי בישראל, בין העיירה הליטאית ובין המושב הישראלי, בין ה"צאן לטבח" ובין הלוחמים הישראלים . הנתקים האלה לא נוצרו בגלל הזנחה ; לא בגלל התכחשות מבחוץ . בחוץ דווקא הזכירו לנו את השואה, תמיד על דרך השלילה : זה לא כאן, לא עכשיו . זה היה, זה לא יהיה שוב . בפנים, כל אחד לנפשו, לא קישרנו בין "השואה" לבין חיינו שלנו : רק עכשיו כשאני כותבת, אני קולטת שלאורך כל חיי השתמרו בי מושגים שדחקו את השואה אל מחוץ לסיפור החיים שלי . נראה לי שגם אני שתקתי, או השתקתי ביני לבין עצמי את חוזק לפיתתה של השואה בחיי הורי ולכן בחיי שלי . ( חנה, עמוד 101 ) בני הדור השני הכירו משהו אחר, שנוכח בחלל ובזמן, שלא "היה", שלא "לא יהיה עוד", אלא מה – שהוא . אבל ההיכרות הישירה הזאת, הנוכחת, אותה אי – אפשר להקפיא ולשוות לה צורה סטטית כמו למוצגים במוזיאון . לחוויה הישירה הזאת אי – אפשר לפנות מרווח מיוחד בלוח השנה . ב...
To the book