עוגת שמרים וקפה / רונית פיינגולד

עוגת שמרים וקפה 87 חשוך ובכל זאת מואר . ואני שם בפנים, קפואה במקצת אבל גם קצת מופשרת . שולחת ידיים . הן עוזרות לי לראות . אני מוסיפה לגשש . היכן אני . לאן אני צועדת . מדוע כה חשוך ? ומדוע הרעד ? האם זה הפחד להישאר לבדי ? ואולי התרגשות ; להיות שם שוב, במקום המטושטש שהיה ילדותי, שהייתי אני . אז זה היה בלי מילים . אף לא מילה . עמדתי לבד מאחורי הדלת והיא היתה סגורה . עכשיו עמדתי במקום שבו עמדתי . על המדרכה בדרך בית לחם . השמש האירה את פני והיה קר מאוד . שקלתי אם להיכנס או לשוב על עקבותי . ישבה שם בחדר אישה וחיכתה לי . היא אמרה לי לכתוב וכתבתי . יותר מזה לא ידעתי . עמדתי בחוץ והיססתי . בכל זאת נכנסתי בלי לדעת מה יהיה . כי לא היה לי דבר לומר . לא דבר חכם ולא יפה, לא דבר מאיר ולא מואר . הייתי ריקה . ובכל זאת עמדתי שם, בחוץ, השמש ליטפה את פני ונכנסתי . * ארבעה ימים תמימים לא הפסיק לרדת גשם . הוא ירד במטחים רועמים, בטפטופים דקים, אחר כך נהיה ברד ואז שלג קל וצחור שצנח בשקט . אחרי ארבעה ימים הגשם פסק . תעלות הניקוז געשו כנחלים, אספלט הכביש השחור עטה מעטה שקוף של מים זורמים . האדמה היתה לבוץ, ושלו...  To the book