עומדים בצד הכביש, החיילים הילדים

[ 227 ] ומחברו טוב שיישארו נסתרים בין הצללים, הטיל לתוך מועקה שגודלה כגודל החשכה היורדת על הארץ עם שקיעת השמש .  בזכות "סל תרבות" הגעתי אל הגליל המערבי, הבלתי-נודע לגבַּי, שיישובים יהודיים וערביים שזורים בו לסירוגין כמו שטיח אוזבקי . היישובים היהודיים מכונפים בקצותיהן של דרכים צדדיות, אבל הכביש הראשי פולח את הכפר ( או העיירה ? ) דיר אל-אסד . אין יישוב יהודי ללא כרי דשא ואין כפר ערבי ללא עצי זית, גזעים מסוקסים, עבים ומכוסים בנוף של עלים עזֵי לשד . הארץ כולה שקטה ועוצרת את נשימתה . שבוע לפני הבחירות, והסגר על יהודה ושומרון מהודק עד להתפקע . אני מנסה שוב ושוב להחזיר את מחשבותי ל"סל תרבות" ומצליחה רק בקושי . בצִדי הדרך השוממת עומדים חיילים ומחכים לטרמפ מזדמן . רוב המכוניות חולפות על פניהם ואינן עוצרות . אני מבקשת מהנהג שיאסוף חיילים והוא אומר, "רק חיכיתי שתבקשי" .  בדרך חזרה, בכל שעה, אנחנו שומעים חדשות, ובכל חצי שעה מבזק . מדי חצי שעה, אנחנו נושמים בהקלה . אין פיגוע . עדיין אין פיגוע . הסגר מהודק והאוויר חם וצונן לסירוגין . והחיילים עומדים בצמתים על נשקם, מחכים למכונית שתעצור . כל המושב...  To the book